קול באשה ערווה- שייך בדורנו?

תשובה:

נראה שהשלב הראשון, ההכרחי ביותר והקשה ביותר בעבור כל אדם מאמין – הוא קבלת העובדה ששכלך המתוחכם, המודרני, הבשל, מבוגר וכל מה שתרצו, עדיין כפוף לשכל עליון יותר, שחושב לפעמים אחרת ממך. זה קשה יותר מלצום, קשה יותר מלהתנזר מתאוות ולכן מהווה אולי את המטרה הגבוהה של כל מאמין – קבלת העליונות של מישהו על עצמך. באופן מפליא ביהדות הקושי הזה בא לידי ביטוי דווקא במקום הלכאורה אנושי של התורה: הקבלה של התורה שבעל פה כתרגום ל"רצון" הישיר של אלוקים.

במשך הדורות, גם מי שהיה מוכן, אולי, לקבל את הקב"ה כמנחה דרך עליון, התקשה פעמים רבות לקבל את התרגום המעשי של הרצון האלוקי כפי שהוא מופיע בתורה שבעל פה. המחשבה שבני אדם, בשר ודם כמוני, התקדמו מבחינה רוחנית עד כדי כך שדבריהם מתארים ומבטאים את הרצון האלוקי עצמו – קשה לנו לעיתים יותר מההכרה בעליונותו של האל. אם תרצו, המאבק על התורה שבעל פה הוא מאבקה המרכזי של היהדות לכל אורך הדורות, החל ממתנגדי משה, עבור דרך הקראים, הנוצרים ועד לרפורמים של ימינו. זוהי נקודה שמציבה קשיים גם מבחינה שכלית ורוחנית – איך יתכן שדברים שאמרו רבנים לפני מאות שנים הופכים להיות תורה? מי שמם להחליט? מה הופך להיות חלק מהיהדות ומה לא? אילו דברים הופכים להיות "מצווה" ואילו מהם נידחים, ועוד. לא לחינם קיים עיסוק רחב כל כך בסוגיות אלו בכל רחבי התורה – מכיוון שבסופו של דבר מתברר שהיהדות היא יהדות רבנית וחז"לית,

ממילא לעצם ההגדרה של דברי חז"ל יש את המשמעות הגדולה ביותר לגבי יהודי מאמין. יש לדברים משמעות בהרבה תחומים, מצד אחד כפירה בדברי חכמים כמוה ככפירה באלוקים בעצמו ומצד שני "מגלה פנים שלא כהלכה" הוא חטא חמור ביותר, כי גילוי הפנים כהלכה הוא המקצוע המרכזי ביותר בחייהם של היהודים.

על פי הדברים הללו היה לי קשה מאוד לקרוא ולהבין את דברי רבנים מסויימים, על כך שאיסור קול באישה נובע מ"האווירה התרבותית לפני 1500 שנה". גם אם נקבל את העובדה הלא נכונה שיש הבדל כלשהוא בין חוסר הצניעות בימינו לבין חוסר הצניעות בימי חז"ל ושאז אנשים התייחסו ביתר תאווה לקולות נשים בגלל נדירותם, ואפילו אם נתעלם מהעובדה שאיסור קול באישה נלמד מפסוק מפורש והוא לא גזירה, תקנה או לימוד בשלוש עשרה מידות [גמרא במסכת ברכות כד- "אמרשמואל: קול באשה ערוה, שנאמר"כי קולך ערב ומראך נאוה"... בגמרא ניתן להבין שמדובר על איסור כללי, או על איסור שנוגע לדיני קריאת שמע, כהבנה הראשונה פסקו כל ראשוני ספרד ובעקבות הרמב"ם גם השו"ע. הגמרא במסכת סוטה מבארת יותר את האיסור - "אמררביוסף: זמרי גברי ועני נשי - פריצותא, זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת."], ה"אווירה התרבותית" הזו היא בדיוק התורה שבעל פה שממנה נלמדים כל דיננו. ממילא אין שום הבדל שהוא בין לימודי חז"ל לגבי שופר לבין קול באישה. המקור הוא אותו מקור והחשיבות מקבילה, או יותר נכון לומר – המקור שפוטר נשים משמיעת קול שופר הוא זה שאוסר על גברים לשמוע קול אישה שרה... מה שצריך להוביל לזה שעל שמיעת שופר לא שוברים את הכלים ואילו על קול אישה כן – בדיוק הפוך ממה שציינה הרבנית פיוטרקובסקי.

כמובן, ישנה השתלשלות הלכה ארוכת שנים וצריך לבדוק מה כתבו על כך הפוסקים במרוצת הדורות, צריך גם לבדוק הלכתית האם פשט האיסור בישראל או לא, מי מוגדר "ישראל" לצורך עניין זה ועוד, הכל מתוך אותה זהירות שלא לגלות פנים שלא כהלכה ומתוך רצון להתאים עד כמה שניתן את ההלכות הללו למציאות חיינו, אולם הגדרה של "עולם תרבותי שונה" אצל חכמים ובימינו שלנו היא לא רק מדרון חלקלק שמוביל לרפורמה אלא היא היא תחתיתו של המדרון בעצמה, המקום האחרון שאליו ניתן להידרדר. כמובן, ברור שאין זו כוונתה של הרבנית פיוטרוקובסקי, או של אחרים שעסקו בנושא בשבועות האחרונים, אולם מסגנון הדברים נראה שיש מקום לחידוד "גבולות הגזרה"- ב"עולם התרבותי" של חז"ל לא שמעו על חווה אלברשטיין, אבל בהחלט שמעו על שירת נשים, על מלכים שחייהם המוטרפים היו גורמים למשתתפים הפרועים ביותר של "הישרדות" להסמיק, ובכל זאת למדו "רק" מפסוק שאסור לגבר יהודי לשמוע אישה שרה. זה הבסיס ההלכתי ולא התרבותי של האמירה. כעת אפשר ואפילו צריך לדון האם מדובר באישה אחת או בקולות רבים, האם מדובר על שירה או על זמרה או כל דיון הלכתי אחר, כולל הדיון האם שמירת ההלכה הזו היא חילול ה' או קידושו ברבים. אבל זהו המישור היחיד שבו מתנהלים הדברים. בשום מקרה לא נאמר שחכמים דיברו על מציאות אחרת, על תרבות שונה ושלכן דבריהם אינם רלוונטיים לדורנו, הסוּפּר-מתקדם ובריא מבחינת הזבל שבו הוא צופה.

ישנו בהחלט מרווח במציאות שבו יהודים דנים ומנסים להגדיר את היהדות כתרבות, נחמדה או לא נחמדה, בלבד. אולם מדובר על מרווח חילוני למהדרין ולא במרחב של הציונות הדתית, שיוצא מנקודת הנחה חילונית ואפילו נוצרית שלפיה אין באמת קשר בין הרצון האלוקי למה שנכתב בגמרא... במובן מסוים אפשר שזוהי הנקודה המרכזית של מי שמנסים לחיות את היהדות כתרבות: הניתוק בין התורה שבעל-פה לבין נותן התורה.